פאר החל לפסל עם  חזרתו לארץ  מאיטליה  בשנת  1990. השוטטות והחיפוש הקונספטואלי ביחס לפיסול הניבו עבודות שונות שהתרכזו בעיקר באובייקטים סימבוליים ובמטפורות סביב מכסי בורות וביוב. המכסה הוא סגר ופתח המצוי בחצרות ובכבישים כחלק מרשת תשתיות מוניציפלית. האסתטיקה של המכסה מתבטאת לא רק בעיצוב, אלא  גם בכך שהמכסה הוא פרט של עשייה אנושית-תרבותית השטוחה לרגלינו. כך תיאר זאת מאיר אהרונסון, מנהל מוזיאון רמת גן:

   "מכסי הביוב, הנמצאים במדרכות העיר הם חלקים של אסתטיקה פנימית המוצבת על רקע מדרכות אפורות  של עיר. 

    הן מהוות סוג של תופסי עיניים בהליכה של האדם ברחוב, יש בהן היסטוריה, יש בהן פתח ויש בהן סגר למקומות                שלכאורה אסור לנו להגיע אליהם.העתקתם והצבתם בכיוון שאסור לכאורה באופן שהם  מתקבצים יחד למצב חדש,

    זה סוג העניין  בעבודות.  הרבה פרטים באלמנט שולי  וקטן לכאורה. אפילו מאובן שיכול להיות משמעותי, סוג של              שימוש משני בטכניקה משנית שמשמשת מטרה ראשית והיא יצירה אמנותית חדשה. אמירה ישנה של אחד זה קהל            ושניים זה המון היא סוג של פחד,קיבוץ של צורות  זהות בצרופים שונים מאפשרים ליצור טופוגרפיות  ונופים חדשים.

    עקשנות וסוג מעודן של אובססיה,  חזרה אין סופית על אלמנט אחד יוצרת מצב שכמעט  אינו אפשרי במציאות שבה

    אנו  חיים, רק האמנות  מאפשרת בריאה כזו". 

תהליך העשייה של פאר עובר דרך כמה תחנות, ביניהן: פרוטאז' (בצרפתית – גירוד שיפשוף), עבודה שבה ניתן למצוא הנכחה של הפן האותנטי מבלי להציג את הרדי מייד עצמו; "סלון ביער" –  מטפורה למודעות השיח הציבורי, עבודה הכוללת אוסף עצמים וחפצים אותנטיים עטופים בתחבושות כסף (הוצגה בתערוכת יחיד במוזיאון רמת גן); וסדרת עבודות בשם "מיפתחים" שנוצרה בהשראת המרחב המתקיים במבנה המכסה הסימבולי ומתאפיינת בריבוי ריבועים בפרספקטיבה של חלל אינסופי שבתוכו מתקיימים חיים.